1 Samuel 20

1And David fled from Naioth in Ramah, and came and said before Jonathan, What have I done? what is mine iniquity? and what is my sin before thy father, that he seeketh my life?

וַיִּבְרַח דָּוִד [מִנֹּוִות כ] (מִנָּיֹות ק) בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר ׀ לִפְנֵי יְהֹונָתָן מֶה עָשִׂיתִי מֶה־עֲוֹנִי וּמֶה־חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת־נַפְשִׁי׃ (5593)

2And he said unto him, God forbid; thou shalt not die: behold, my father will do nothing either great or small, but that he will shew it me: and why should my father hide this thing from me? it is not so.

וַיֹּאמֶר לֹו חָלִילָה לֹא תָמוּת הִנֵּה [לֹו־עָשָׂה כ] (לֹא־יַעֲשֶׂה ק) אָבִי דָּבָר גָּדֹול אֹו דָּבָר קָטֹן וְלֹא יִגְלֶה אֶת־אָזְנִי וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֵין זֹאת׃ (5505)

3And David sware moreover, and said, Thy father certainly knoweth that I have found grace in thine eyes; and he saith, Let not Jonathan know this, lest he be grieved: but truly as the LORD liveth, and as thy soul liveth, there is but a step between me and death.

וַיִּשָּׁבַע עֹוד דָּוִד וַיֹּאמֶר יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַיֹּאמֶר אַל־יֵדַע־זֹאת יְהֹונָתָן פֶּן־יֵעָצֵב וְאוּלָם חַי־יְהוָה וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת׃ (5026)

4Then said Jonathan unto David, Whatsoever thy soul desireth, I will even do it for thee.

וַיֹּאמֶר יְהֹונָתָן אֶל־דָּוִד מַה־תֹּאמַר נַפְשְׁךָ וְאֶעֱשֶׂה־לָּךְ׃ (2391)

5And David said unto Jonathan, Behold, to morrow is the new moon, and I should not fail to sit with the king at meat: but let me go, that I may hide myself in the field unto the third day at even.

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־יְהֹונָתָן הִנֵּה־חֹדֶשׁ מָחָר וְאָנֹכִי יָשֹׁב־אֵשֵׁב עִם־הַמֶּלֶךְ לֶאֱכֹול וְשִׁלַּחְתַּנִי וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית׃ (6074)

6If thy father at all miss me, then say, David earnestly asked leave of me that he might run to Bethlehem his city: for there is a yearly sacrifice there for all the family.

אִם־פָּקֹד יִפְקְדֵנִי אָבִיךָ וְאָמַרְתָּ נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית־לֶחֶם עִירֹו כִּי זֶבַח הַיָּמִים שָׁם לְכָל־הַמִּשְׁפָּחָה׃ (4187)

7If he say thus, It is well; thy servant shall have peace: but if he be very wroth, then be sure that evil is determined by him.

אִם־כֹּה יֹאמַר טֹוב שָׁלֹום לְעַבְדֶּךָ וְאִם־חָרֹה יֶחֱרֶה לֹו דַּע כִּי־כָלְתָה הָרָעָה מֵעִמֹּו׃ (2350)

8Therefore thou shalt deal kindly with thy servant; for thou hast brought thy servant into a covenant of the LORD with thee: notwithstanding, if there be in me iniquity, slay me thyself; for why shouldest thou bring me to thy father?

וְעָשִׂיתָ חֶסֶד עַל־עַבְדֶּךָ כִּי בִּבְרִית יְהוָה הֵבֵאתָ אֶת־עַבְדְּךָ עִמָּךְ וְאִם־יֶשׁ־בִּי עָוֹן הֲמִיתֵנִי אַתָּה וְעַד־אָבִיךָ לָמָּה־זֶּה תְבִיאֵנִי׃ (4848)

9And Jonathan said, Far be it from thee: for if I knew certainly that evil were determined by my father to come upon thee, then would not I tell it thee?

וַיֹּאמֶר יְהֹונָתָן חָלִילָה לָּךְ כִּי ׀ אִם־יָדֹעַ אֵדַע כִּי־כָלְתָה הָרָעָה מֵעִם אָבִי לָבֹוא עָלֶיךָ וְלֹא אֹתָהּ אַגִּיד לָךְ׃ (2749)

10Then said David to Jonathan, Who shall tell me? or what if thy father answer thee roughly?

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־יְהֹונָתָן מִי יַגִּיד לִי אֹו מַה־יַּעַנְךָ אָבִיךָ קָשָׁה׃ (1580)

11And Jonathan said unto David, Come, and let us go out into the field. And they went out both of them into the field.

וַיֹּאמֶר יְהֹונָתָן אֶל־דָּוִד לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הַשָּׂדֶה׃ (2171)

12And Jonathan said unto David, O LORD God of Israel, when I have sounded my father about to morrow any time, or the third day, and, behold, if there be good toward David, and I then send not unto thee, and shew it thee;

וַיֹּאמֶר יְהֹונָתָן אֶל־דָּוִד יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי־אֶחְקֹר אֶת־אָבִי כָּעֵת ׀ מָחָר הַשְּׁלִשִׁית וְהִנֵּה־טֹוב אֶל־דָּוִד וְלֹא־אָז אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת־אָזְנֶךָ׃ (5483)

13The LORD do so and much more to Jonathan: but if it please my father to do thee evil, then I will shew it thee, and send thee away, that thou mayest go in peace: and the LORD be with thee, as he hath been with my father.

כֹּה־יַעֲשֶׂה יְהוָה לִיהֹונָתָן וְכֹה יֹסִיף כִּי־יֵיטִב אֶל־אָבִי אֶת־הָרָעָה עָלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת־אָזְנֶךָ וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלֹום וִיהִי יְהוָה עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם־אָבִי׃ (5524)

14And thou shalt not only while yet I live shew me the kindness of the LORD, that I die not:

וְלֹא אִם־עֹודֶנִּי חָי וְלֹא־תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד יְהוָה וְלֹא אָמוּת׃ (1754)

15But also thou shalt not cut off thy kindness from my house for ever: no, not when the LORD hath cut off the enemies of David every one from the face of the earth.

וְלֹא־תַכְרִת אֶת־חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד־עֹולָם וְלֹא בְּהַכְרִת יְהוָה אֶת־אֹיְבֵי דָוִד אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה׃ (4116)

16So Jonathan made a covenant with the house of David, saying, Let the LORD even require it at the hand of David’s enemies.

וַיִּכְרֹת יְהֹונָתָן עִם־בֵּית דָּוִד וּבִקֵּשׁ יְהוָה מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד׃ (2218)

17And Jonathan caused David to swear again, because he loved him: for he loved him as he loved his own soul.

וַיֹּוסֶף יְהֹונָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת־דָּוִד בְּאַהֲבָתֹו אֹתֹו כִּי־אַהֲבַת נַפְשֹׁו אֲהֵבֹו׃ (3226)

18Then Jonathan said to David, To morrow is the new moon: and thou shalt be missed, because thy seat will be empty.

וַיֹּאמֶר־לֹו יְהֹונָתָן מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מֹושָׁבֶךָ׃ (2606)

19And when thou hast stayed three days, then thou shalt go down quickly, and come to the place where thou didst hide thyself when the business was in hand, and shalt remain by the stone Ezel.

וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד וּבָאתָ אֶל־הַמָּקֹום אֲשֶׁר־נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיֹום הַמַּעֲשֶׂה וְיָשַׁבְתָּ אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל׃ (5685)

20And I will shoot three arrows on the side thereof, as though I shot at a mark.

וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אֹורֶה לְשַׁלַּח־לִי לְמַטָּרָה׃ (2253)